מבזקים
יצחק שמיר
בצל ההתנתקות / דיאלוג אסטרטגי במשבר

ברוכים הבאים לאתר שלי,

 

 

באמצעות אתר זה - כמו גם באמצעות כניסה לערך 'חיים משגב'  בוויקיפדיה - תוכלו להכיר אותי וללמוד על פועלי.

 

האתר מספק מידע אודותיי, על המאמרים הרבים שכתבתי בנושאי חוק ומשפט ובנושאים אחרים, על ספרים שכתבתי ועל כתבות שפורסמו אודותי, בקשר לשורה ארוכה של משפטים שבהם נטלתי חלק, וגם ללא כל קשר למשפטים שבהם הופעתי.. מתפרסמים בו, כמובן, גם חלק מפסקי-דין שניתנו במשפטים הרבים שבהם הופעתי. בחלק מפסקי-הדין שמתפרסמים כאן מצוטטים מאמרים שכתבתי. כמו כן, מתפרסם באתר הזה בלוג אישי ובו תגובותיי להתרחשויות הרבות במדינה שלנו. אין עוד ערוך דין שהספיק כה הרבה.

 

האתר, עדיין, בחיתוליו, לצערי, אבל כבר עתה צפוייה למשוטט בו הנאה לא מעטה. אלפי כתבות שהתפרסמו אודותי, מאז 1966, השנה בה קיבלתי רישיון עו"ד, ממתינות להעלאתן לאתר. גם מאמרים אין ספור, שהתפרסמו בכול העיתונים, במיוחד ב'מעריב', ממתינים לאיתורם - ולהתאמתם להעלאה לאתר אינטרנט. פרסמתי מאמרים, בין השאר,  גם ב'הארץ', ב'דבר', ב'על המשמר' וב'חדשות' - ולפני הרבה שנים גם, לא תאמינו, ב'העולם הזה'. יש מאמרים שהתפרסמו בקבצי מאמרים, או בבטאונים שונים כגון ב'האומה',בעריכת יוסי אחימאיר, או ב'נתיב', בעריכת אריה סתיו - ויש כתבות ומאמרים שטרם איתרתי. יחלפו, כנראה, עוד שנים עד שהכול ימצא את מקומו הראוי באתר הזה. בעת האחרונה כתבתי רבות ב'מקור ראשון' ובאתרי אינטרנט רבים, כגון  ב - y-net וב - News 1, שעורכו הוא יואב יצחק, ב - ערוץ 7 ובעוד אכסניות שאינני זוכר כרגע את שמן. אגב, ב'מעריב' הופיע אחד המדורים שהיו הכי אהובים עלי. החיים בצהוב  - זה היה שמו של המדור - היה, בראש ובראשונה, מדור ספורט.,לחלוטין לא אובייקטיבי. נתתי בו ביטוי, קודם כול, לאהבתי למכבי תל אביב  מדור זה פורסם במקביל למדורו של ארי שמאי שנקרא בית שמאי.

 

מה שלא ימצא, כנראה, ביטוי באתר הזה הן הופעותי הרבות באמצעי התקשורת האלקטרוניים, לרבות בתוכנית הרדיו שהגשתי ביחד עם אלוף(במיל.) אורן שחור במשך כשמונה שנים. התוכנית נקראה 'שחור ולבן'. במקביל הגשנו גם תוכנית בטלוויזיה שנקראה 'אש צולבת'. אין דרך לשלב תוכניות אלה באתר הזה. כל מה שאני יכול לומר עליהן הוא שהן זכו לפופלריות רבה - וגם הים פונים אלי אנשים ברחוב ושואלים אותי 'לאן נעלמת'.

 

מה שעוד לא ימצא כאן ביטוי הן הידיעות העיתונאיות הרבות אודותי באתרי האינטרנט השונים, או ההופעות הפומביות הרבות בהקשרים שונים מעל בימות ציבוריות, או ברדיו ובטלוויזיה, שבהן אני שוטח את 'האני מאמין שלי'. חלק מן הידיעות והפירסומים אודותי שהופיעו בעשרות השנים האחרונות בעיתונים יוכנסו אט-אט לאתר זה.

 

אני משתדל להכניס לאתר בזמן אמת את המאמרים שלי שמתפרסמים באתרים אחרים, ב - y-net או ב - News 1 או באתר 'מראה'. גם המאמרים שמתפרסמים בערוץ 7 וב'מקור ראשון' מוצאים את מקומם באתר שלי סמוך לאחר פרסומם שם. דבר אחד אני יכול להגיד לכם: כשאני קורא דברים שכתבתי לפני עשרות שנים, אינני מתחרט על דבר - ואינני חוזר בי משום דבר. לעתים אני אפילו אומר לעצמי, איך כל האחרים לא ראו את מה שאני ראיתי. למשל, את הליקויים הרבים במערכת המשפט - ואת ההשתלטות של בית המשפט העליון, שבו שיטת המינויים הייתה תמיד קלוקלת, על מערכות חיינו. תמיד תהיתי, איך יכול להיות שהכל 'שפיט'; כיצד בכלל ייתכן ששופט שמונה בגלל ידע מסויים בתורת המשפט יכול להעמיד את שיקול דעתו במקום זה של הרשות  הנבחרת. 

 

יחד עם זאת, תורת ה'אמרתי לכם' איננה אהובה עלי. כל אחד צריך להיאבק על מה שהוא מאמין בו. ללא מורא - כמו שאמר בזמנו אורי אבנרי, שבאותן שנים נלחם לבדו, כמעט לבדו, מול מימסד מפא"יניקי מושחת.

 

כתבתי את הדברים, ואני עדיין חוזר עליהם, פה ושם, ואם קורה שחלק מן הדברים הופך לנחלת הכלל, לחלק מן ההסכמה הכללית, די לי בכך. והדברים מתייחסים הן למישור המשפטי הטהור, שבו התרעתי, לא אחת, על עיוותים קשים , למשל, בשעה שכתבתי את עבודת הגמר שלי לשם קבלת ה - M.A. באוניברסיטת תל-אביב(בהדרכת פרופ' דוד ליבאי) או בעת שכתבתי את התיזה לקראת קבלת ה - Ph.D. במשפטים באוניברסיטת לונדון ( ב - l.s.e.), והן למישור הפוליטי-מדיני. את הסכנה בחזרה ל'גבולות 67' ראיתי לפני שנים רבות כמו גם את הסכנה שבנסיגות מאיזורים שונים מחשש שיהפכו למקומות שמהם ישוגרו טילים לעבר מרכזי אוכלוסין בתחומי מדינת ישראל. 'תורת השלבים' של הערבים אף פעם לא עברה מן העולם. מי שלא רוצה בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אף פעם לא יראה בכל 'הסכם שלום' את קץ הסיכסוך. על הקמת ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל הכריזו אומות העולם כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כתב המנדט על ארץ ישראל ניתן לבריטים בדיוק לשם כך. העובדה שהם מעלו בתפקידם ונעלו את שערי הארץ, לדרישת הערבים, בדיוק כשמיליוני יהודים רצו לברוח מן התופת הנאצית תיזכר להם לנצח. גם העובדה שהם גזלו מן העם היהודי את ארץ ישראל המזרחית שאותה הם מסרו לידי כמה שבטים שהגיעו מהמדבר לא תישכח להם..אף פעם לא היה 'עם ירדני' שביקש לעצמו עצמאות. גם המושג 'עם פלשתיני' נולד רק בשנים האחרונות כדי לנגח את המדינה היהודית.

 

לספר יצחק שמיר / כסלע איתן, שתמונת הכריכה שלו מופיעה מצד ימין בעמוד זה, תרמתי מאמר חשוב ביחד עם רבים אחרים. סיפרתי שם, בין השאר, את סיפור כתיבתו של הספר 'שיחות עם יצחק שמיר' בעריכת נתן שחם ובהוצאת ספרית פועלים, אבל בעיקר תיארתי שם אדם נחוש שמאמין בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. עורכו של הספר, יוסי אחימאיר, בנו של אב"א אחימאיר, היה מנהל לשכתו של יצחק שמיר - ולימים חבר כנסת.

 

הספר בצל ההתנתקות / דיאלוג אסטרטגי במשבר, שאותו ערכתי ביחד עם ד"ר אודי לבל, הנו ניסיון ראשון להתמודד עם הטראומה האיומה שעברה עלינו בעת שאלפים גורשו מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון. המאמרים שבספר נכתבו בידי חוקרים ממוסדות אקדמיים שונים. הספר יצא תחת חסותה של המיכללה האקדמית נתניה. דברי הקדמה לספר כתבו פרופ' משה ארנס , ד"ר יוסי ביילין ופרופ' סיני דויטש, דיקאן הפקולטה למשפטים במיכללה האקדמית נתניה שבה אני מרצה מאז הקמתה..

 

בתחתית העמוד הזה מופיעים צילומי כריכות של  ארבעה ספרי שיחות שקיימתי עם ארבעה אישים, בהם שני ראשי ממשלה לשעבר, יצחק שמיר ושמעון פרס(לימים נשיא המדינה),  מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל בימי אוסלו, אריה עמית, ואלוף(במיל.) אורן שחור, מי ששימש מתאם פעולות הממשלה ביהודה ובשומרון בעת שנוהלו בשנות ה - 90' השיחות עם יאסר ערפאת.

 

והדברים עוד יסופרו וייאמרו - וייכתבו..

 

 

                           

 

                                 גלישה נעימה,

 

                                חיים משגב

 

 

כתיבה, פובליציסטית או פולמוסית,היא החלק הקל  בחייו של מי שרוצה להיות 'מעורב' בחיים הציבוריים. הרבה יותר קשה

להגיע בכל בוקר לבית המשפט כדי לייצג שם אנשים בריבם עם האחר; בין אם 'האחר' זאת רשות  ציבורית ובין אם אחר' הוא 

בעל עניין פרטי.

 

אולם השלווה האמיתית מתקיימת רק כאשר עומדים בפני כיתה של תלמידים כדי להרביץ בהם מן התורה שנרכשה במשך עשרות שנים. בחלק מן התלמידים פוגשים לימים באולם המשפטים לאחר סיום לימודיהם. לא תמיד הם זוכרים להקדים שלום למי שטרח, עם רבים אחרים, על מעמדם החדש בחברה - אבל זה כבר פחות חשוב.

 

 גם לקוחות לא תמיד מכירים תודה על העמל הרב שהושקע בעניינם; עמל שנגרר,לעתים, אל שעות הלילה המאוחרות.

ארז אפרתי, איש ביטחון, שכונה בעיתונים, 'מאבטח הרמטכ"ל', הסתבך ארבעה ימים לפני שעמד לשאת אישה. בצאתו ממסיבת רווקים, הוא תקף צעירה שעברה שם. ארז אפרתי נעצר על גדות הירקון בידי עוברי אורח.איש לא יכול היה להסביר מה אירע לצעיר היפה הזה,, בכל המובנים,  באותו לילה מר ונמהר.

 

 אילן זייגר , כוכב נבחרת ישראל בכדורסל ושיקן מפתח בהפועל תל אביב, הסצבך בארה"ב. כאן הוא נראה ביחד עם עו"ד חיים משגב, שנשלח אליו בידי חבריו בישראל, בבית מעצר הנמצא ליד וושינגטון..

את הבעיטה הבאה צריך לקבל ברק חוסיין אוסמה, נשיא לא חכם, נאיבי, שאינו מבין שהעולם איננו יכול להתנהל  כמו איזה מתנ"ס  בהארלם של שיקגו, שם הוא שימש עובד קהילתי. מה שמאיים על שלום העולם הם לא היישובים של היהודים בארץ מולדתם. מה שחשוב הוא, שברק-חוסיין אובמה(אוסמה) יבין,  שיש אירגוני טרור מוסלמיים שלעולם לא ישלימו עם העולם הנאור, המערבי, הדמוקרטי. נשיא לא-חכם עם סדר יום של טיפש יכול להמיט אסון על כל העולם החופשי. מה שקורה עכשיו בכמה מדינות מוסלמיות מוכיח מוכיח עד כמה העולם המוסלמי אינו יציב. 

ארבעה עורכי דין בכירים, יורם שפטל, דן אבי יצחק, שלמה כהן  וחיים משגב, בשיחה עם   בנימין ליפקין ושמואל מאיר הירשמן.

האקטיביזם השיפוטי שהנהיג הנשיא(בדימ.) אהרון  ברק היה לרעה החולה של מערכת המשפט. אם כיום בית המשפט העליון זוכה להערכה כה מעטה בקרב ציבור האזרחים הרי שהסיבות המרכזיות לכך הן התערבותו בנושאים לא-לו ושיטת המינויים הקלוקלת שגרמה למונוליטיות מחשבתית. עמדות פוסט ציוניות, ואפילו אנטי-ציוניות בעליל, של חלק משופטיו של בית המשפט העליון בעבר בוודאי תרמו לסלידה מפניו. הדברים מצאו את ביטויים המובהק בפרשת ההתנתקות, בעת שעשרה שופטים מתוך אחד-עשר, אימצו את המיתווה, שהיו בו סממנים מובהקים של אי-חוקתיות,  שאישר את גירושם של אלפי יהודים מבתיהם ואת עקירתם של עשרות יישובים. רק השופט אדמונד  ניסה לעמוד בפרץ. יש להאמין שהדברים עומדים להשתנות עם השינוי בהרכבה של הוועדה למנוי שופטים.

'משגב לדך' הוא מושג שאינני יודע את פישרו. אני מניח שהעורך התכוון לטוב - אבל יצא משהו שאני לא אוהב. אינני משגב לדך. אני משהו אחר לגמרי.   

שנונה שנים נמשך העימות הטלוויזיוני בין אלוף ( במיל.) אורן שחור לבין חיים משגב. 'באש צולבת' קראו לתוכנית שבה ראיינו השניים מרואיינים רבים  - וניסו ''לצלוב' אותם. כל אחד בדרכו. זה מימין - וזה משמאל. באותם ימים גם יצא ספר המבוסס על סדרת ראיונות שהשניים ראיינו זה את זה. במהלכן התוודה, לראשונה, אורן שחור, שצמרת צה"ל לא אהבה בזמנו את בחירתו של בנימין נתניהו, המנצח הגדול בבחירות מול  שמעון פרס, לראשות הממשלה; מה שלא הפריע הן לבנימין נתניהו והן לשמעון פרס לכתוב דברי הקדמה לספר. בתמונה נראה אורן שחור יוצא מביתו של שמעון פרס באישון לילה. 

המאבקים אף פעם לא מסתיימים - אבל צריך לדעת גם להיות נדיבים. שתי האחיות שנפגעו מינית לא ביקשו יותר מאשר את העמדתו לדין של מי שפגע בהן. הן לא ביקשו נקמה . 

צריך לדעת לשמור מרחק. שילוב של כמה תחומי עיסוק מונע גלישה לעבר הלא-נודע... עורכי דין שיודעים לשלב עיסוקים אקדמיים בעבודה היום-יומית עושים נכון. אפשר גם לצייר ואפשרגם לכתוב ספרים....

רפי סויסה, נציב שירות בתי הסוהר, וחבר כנסת לשעבר, הסתבך בפלילים בגלל רצונו לסייע לבנו. המשטרה, גם בגלל מאבקי כוח פנימיים, ביקשה לעצור אותו. השופט, אברהם בלזר, שלח אותו ל'מעצר בית' בביתו של סניגורו...חיים משגב. 

 

 

 

                          ד"ר חיים משגב                    

 

באוניברסיטת חיפה השתגעו לגמרי. הרצון להתחשב-כביכול בסטודנטים הערבים הלומדים שם גרם לראשיה להימנע מהשמעת ההמנון הלאומי בטקס הסיום שנערך בפקולטה למשפטים. אין לדעת של מי היה הרעיון המעוות  הזה אבל ברור שהוא מסמל ציון דרך נוסף.  לא עוד גאווה לאומית ולא עוד חדווה על שהעם היהודי מצא לעצמו סוף-סוף מקום שבו הוא יכול לבטא את מאווייו הלאומיים לאחר שנות גלות ארוכות ומתישות, אלא רפיסות-דעת מדאיגה שסופה יהיה, ללא ספק, רע  ומר.  כמו סופם של יהודי אירופה  שכל העת סברו שאם רק ייעתרו לדרישות כאלה ואחרות של 'היודנראט' שהם הקימו לעצמם, הנאצים יתרצו  ויוותרו על תוכניותיהם להשמדת יהדות אירופה כולה  - עד לאחרון בניה ובנותיה.

 

זה לא עבד שם – ולא זה לא יעבוד גם כאן. הערבים, כמו מחריביה של יהדות אירופה, בדרכם שלהם, עושים את כל אשר לאל ידם כדי להחריב את מדינת ישראל. 'המדינה הפלשתינית' שהם רוצים לעצמם תכרסם במדינה היהודית מבחוץ בעוד שמבפנים יעשו הערבים, אלה המחזיקים בתעודות הזהות הכחולות, את כל שביכולתם, תוך ניצולו של חופש הביטוי, וזכויות יסוד אחרות, כדי לחבל  בחוסנה הלאומי.

 

כאשר הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינה יהודית, הלוא היא מדינת ישראל, היה ברור לכול, גם לערבים שהתגוררו באותה העת בתחומיה של המדינה הצעירה שזה עתה קמה, שפה  יהיה ביתו הלאומי של העם היהודי. אז נכון שלא היו  אז לערבים הרבה ברירות - אבל זה לא כל כך משנה. מי שבחר להישאר  בתחומיה של המדינה היהודית, על כל סמליה הלאומיים, ידע שיש לכך מחיר. מחד, הטבות מפליגות של מדינה מודרנית-מערבית, ומאידך, ויתור על שאיפות לאומיות וקבלת עולה של מדינה שבה הרוב היהודי יקבע את הנורמות שלה.

 

האמת  היא  שהערבים לא היו אז רבים ושרובם היו נתונים תחת משטר צבאי , אבל זה לגמרי לא משנה את מסמך-היסוד של מדינת ישראל, ולכן אם הערבים, אלה שרואים את עצמם כבני 'העם הפלשתיני', רוצים לשנות סדרי בראשית הם צריכים לדעת שהם לא יוכלו לעשות את זה כאן. יש הרבה מאוד מדינות ערביות – ובראשן ירדן. מימוש הזכויות הלאומיות שלהם יכול להיעשות רק שם. מעבר לירדן. לא כאן. לא בחיפה ולא בבאר שבע ולא ביפו. וגם לא בחברון או בשילה או בבית אל.  העם היהודי לא חזר לכור מחצבתו כדי להקים כאן עוד מדינה ערבית.

 

אולם הבעיה האמיתית שלי היא לא עם הערבים. אותם אני יכול להבין.  מה שהם רוצים, לשנות את אופייה של המדינה היהודית, הוא מאוד לגיטימי . מבחינתם, כמובן. הם רוצים גם 'מדינה פלשתינית'  בגבולות 67', נקייה מהיהודים, וגם להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית וגם להשאיר את מדינת ירדן כאופציה נוספת להשתלטותם. תורת השלבים שלהם אף פעם לא הייתה ברורה יותר – וכאשר הם ידרשו, למשל, אוטונומיה תרבותית-לאומית לכפרים בגליל או בוואדי ערה בתמיכה של הרוב שיש להם באו"מ יהיו, כנראה, גם יהודים, עקומי-מחשבה, כאלה שמאסו ביהדותם, שיתמכו גם בזה.

  

ולכן אני שואל כעת, נוכח תופעות כה מחליאות, ולא רק באוניברסיטת חיפה,  היכן הרוב הדומם. למה לא קמים בנותיו ובניו של העם היהודי, אלה הנמנים עם הרוב השפוי, וקובעים עד כאן. זכויות אזרחיות מגיע  לערבים. זכויות לאומיות –לא ולא. ומי שלא רוצה לחיות תחת דגל הכחול-לבן צריך להתכבד ולקום ולעזוב אותנו. לא ניתן, פשוט לא ניתן, לחרבן על סמליה הלאומיים של המדינה היהודית. פורסם ב -y -net:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4087554,00.html

זה קרה בעת שנכתב הספר 'לא אותו הים' שבו נשאל שמעון פרס שאלות נוקבות -וענה תשובות לא פחות נחרצות. אחר כך הוא מונה לנשיא המדינה. שמעון פרס אהב את הספר והורה על תרגומו לרוסית.

בתקופת הגירוש הגדול מגוש קטיף התגייסה פרקליטות המדינה לטובת המהלך המדיני השגוי, אם לא לומר ההזוי, כשבראשה עומד מני מזוז. כתבי אישום מטורפים ובקשות למעצר עד תום ההליכים נהדפו בידי השופטים כמעט בשאת נפש.